למה ברבי לא רוצה קשר רציני:

אני אפתח בזה ששום דבר לא נצחי ויכול להיות שמחר אני אפגוש מישהו שישנה את דעתי ויכול להיות גם שלא. מה שאני כותבת כאן הן המחשבות שלי לתקופה הנוכחית וגם לכמה שנים האחרונות. זה נכתב אחרי הרבה ניסיונות והרבה עליות ומורדות אז כמובן שזה מהחוויות שלי.

מי שמכיר אותי יודע כמה מעט סבלנות יש בי וכמה אני עצמאית ונהנת מהלבד שלי. אני מהאלה שהולכות לבד לים, הולכות לקנות בגדים לבד, מחליטות החלטות גורל לבד כמו לצבוע את השיער לורוד. אני כזאת, אני חושבת שאני חכמה מספיק להתנהל עם עצמי ואני חושבת שיש לי מספיק טעם טוב וטקט כדי להסתדר. עד עכשיו אני דיי בסדר. 

כל פעם שנכנסה לי זוגיות לחיים היה חודש נחמד. מלא סקס, ריכולים, צחוקים, דייטים מביכים וכל מה שיש בערך בחודש הראשון. ואז פשוט נתקלתי לאט לאט בדברים ואמירות שפשוט לא הייתי רוצה להיות חלק מהם. לפגוש משפחה, להשאר לישון יותר מיום אחד, להגיד דברים יותר כבדים כמו אני אוהבת אותך לא נעים להודות אבל עוד לא יצא לי להחזיר לאף אחד מהאקסים שלי עד כה, 

בקיצור, אני עוף מוזר שאוהב להמרח בספה בתחתונים עם מלא אלכוהול, בן אנד ג'ריס ובינג' של דייב שאפל בנטפליקס. 

לא בא לי ללכת לסינימה ולכל מיני עמיאת להסתובב כמו כל שונטל שהיא לראות סרט גרוע ולהסריח מפופקורן חמאה. 
לא בא לי ללכת למסעדות ולהתחנן לשלם חצי מהחשבון. 
לא בא לי להסתובב בטיילת כמו כל סמדר שמעלה סטורי של שקיעה עם גיף של רומנטי ויונתן שמחזיק לה את התיק.
לא בא לי לצאת לבר ולשלם מאתיים שקל טיפ כדי חשוב לו להדגיש שיש לו זין גדול.
לא בא לי ללכת לדלי קרים ולהסביר לו שללקק לעצמו את המרפק באמת לא יקדם אותו לסקס. 

אני לא אוהבת את כל הטמטומים האלה ואני מרגישה שהחברה באמת כופה אותם עליי ועל כל קשר שהייתי בו. גם כשהייתי זורמת על יציאה הייתי מרגישה שאני עושה דברים לא בחוקים שהכתיבו לנו למרות שנראה לי שהבנתם שאני לא בדיוק הולכת בדרך המלך אם נגיד את זה בעדינות ובכל זאת אני לא נהנת.

עד שאני מוצאת קשר שזורם על התבטטות בבית ופעם בחודש לדפוק את הראש בבר בחוץ אני באופן מפתיע עדיין נמצאת באיזו מערכת חוקים בזויה ומשחקים מטומטמים. אני שונאת הפתעות, אני לא נהנת מרומנטיקה. אני לא בנוח עם הרבה מאוד מגע ואני גם לא בנוח עם יותר מידי מחמאות. אני מסיימת קשר על שקר קטן שיהיה ואני ממש צריכה כבוד.

וכל הדברים האלה, שלי אישית מרגישים כמו צורך בסיסי מבן אדם שאני מתכננת לראות הרבה לא הולכים יד ביד עם הטמטום הזה שאלוהים יודע מה רוצים ממני עם המשחקים של קשרים.

ואז מגיעים לחודשיים שזה השלב שהזבל מתחיל לצוף. עד עכשיו 90 אחוז מהזמן פרשתי בשלב הזה.

עברתי את כל ההתמודדות הזאת של הסברים על זה שאני באמת לא רוצה לצאת לראות סרט אם הוא לא החדש של מארבל הוא לא מעניין ואני באמת לא רוצה פרחים, ופתאום אני מקבלת מצידו חוסר ביטחון נוראי מהקשרים שהייתי בהם (שאלת עניתי כפרה) ואיזה מסע שיפוטי על אורח החיים שלי (כמו שיותר חשובים לי הלימודים ממך או מהמשפחה או מהחברים פשוט כי אני רוצה לסיים עם החרא הזה) אגב גם לצד השני אני רואה הרבה פעמים חרא שאני פשוט לא מוכנה לעמוד מולו.

ואז נשארו ה10 אחוז. הם בודדים שבאמת נכנסים לי ללב ובאמת אכפת לי מהם.

הם כבר יודעים לא לדבר איתי יום ביומו, אלא כשיוצא, שיש מה להגיד או סתם כדי לשלוח לי מימ נחמד על סדרה שעשינו עליה בינג' יחד ולא לחפור שלוש פעמים ביום. הם יודעים לחנוק אותי כדי שאגמור והם יודעים ללטף ולהאכיל אותי במחזור. אני מקבלת מהם את הספייס שלי ואת המלא זמן שהלימודים שלי דורשים. הם יודעים לבוא איתי לים ולשתוק או לרכל על כל הגברים עם ספידו (אם אתה גבר ויש לך ספידו הנה קיבלת את ההודעה: זה לא נעים לאף אחד). הם יודעים להחמיא כשצריך, כשיש על מה והם יודעים להגיד לי ברבי מה זאת החולצה המזעזעת הזאת לפח דחוף. הם יקבלו את החברים שלי ואת היציאות הקבועות שלי למסיבות גייז וידעו להתמודד עם גברים מטומטמים שמפריעים לערב שלי.

ואז אני תמיד מגיעה לשלב שהם פשוט מצפים ממני ליותר. ולי טוב, ככה, שקט רגוע, נטפליקס ובירה, לפעמים יושבים כמה חבר'ה, לא מוגזם ולא חונק. אז הם מתחילים בלשלוח לי הודעות יותר ויותר, ולהתקשר סתם ככה (אני שונאת את זה יש וואטסאפ בדיוק בשביל זה) ולרצות שאני אכיר עוד ועוד אנשים שקרובים אליהם וואלה, אני מתחילה לאבד את זה. 

אני כל כך אוהבת את המרחב שלי ואת השקט שלי וכשמפרים לי אותו אני פשוט סובלת. אולי זה בגלל שאני צריכה לעוף מהבית (עדיין גרה עם אמא ובאמת מתחרפנת), אולי זה בגלל שיש לי יותר מידי לעשות וקצת מידי זמן, אולי כי לפעמים העדיפויות שלי לא מתאימות לכל אחד. בכל אחד מהמקרים האלה אני פשוט מרגישה שמי שעומד מולי לא מבין למה אני כלבה, וזה תמיד נגמר בבאסה מצידם. וזה מבאס אותי.

זה לא שאני לא רוצה לאהוב, ברור שאני רוצה. זה נחמד. אבל אני לא מוכנה לזה. לא עכשיו לפחות

אני רוצה לחיות את החיים הכי טובים שאני יכולה בזמן הזה שאני עוד צעירה ואני יכולה להזדיין מלא והכוס שלי ישאר צר ומהודק. אני אשכרה יכולה לשים קוביות קרח מתחת לעיניים ולא יהיו לי שקיות. אני אחפש את האביר השחור על האופניים כי לרכב על סוס זה פשוט 2006 זה ממש לא קול לסוס כשאני ארצה לחפש אותו וכשזה יעניין אותי.

עכשיו אני אעצור את ההשחרה הזאת על האופי שלי ואגיד שאני נהדרת כשיש לי סבלנות. אני בשלנית, אופה,מצחיקה, זורמת, תמיד יודעת מה לראות, יש לי פלייליסט טוב, אני מוצצת גם במקלחת, אני אוהבת משחקי מחשב, תמיד יש לי וויד, אני לא אתן לך לחכות לי למטה בחיים, אם אני אפגוש את אמא שלך היא בחיים לא תדע שהזדיינתי עם שני החברים הכי טובים שלך.

פשוט תקבל את העובדה שאני חיה את החיים שלי ואם אתה רוצה להצטרף אליהם אני רוצה שתהיה חלק מהם ולא כל החיים שלי. 

אולי זה בעצם מכתב למישהו הבא שיהיה בא לי לנסות איתו משהו רציני. 

בכל מקרה שתדעו שזה באמת אחרי יותר מידי ניסיונות. מגיל 19, הפסקה של 4 חודשים לדרום אמריקה ועד לפני חצי שנה (אני בת 25)- לא היו שלושה ימים רצופים שלא יצאתי עם מישהו. יש כאלה של שבוע יש כאלה של מספר חודשים לא מבוטל אבל תמיד היה לי מישהו או שניים ברקע על אש קטנה או גדולה תלוי במוד.

ואולי אני סתם חראית שאוהבת זין יותר מאהבה. מי יודע

ברבי